ראיתי איש כזה צעיר,

עם חבל על צוואר.

הולך רגיל ברחוב העיר,

כאילו אין דבר.

ולא סתם חבל של כביסה,

פשוט כזה, עדין.

גם לא מן חבל של קפיצה,

חמוד של ילדים.

אלא מן חבל של תלייה,

מפחיד, עם וו גלוי.

נראה שרגע, עוד שנייה,

האיש הופך תלוי.

אבל האיש הולך בנחת,

קונה דברים נותן תשלום,

מוחה זיעה עם המטפחת,

כאילו אין שם כלום.

"היי אדון" אני צועק,

"יש לך חבל על העורף,

איך אתה רגיל צועד,

כאילו זה צעיף של חורף?

אדון תציל את עצמך,

שלא יהיה פה פגע.

אם יתהדק הוו עליך,

תוריד את זה הרגע".

"אהה שטויות", האיש עונה,

"יש לי חבל, נו אז מה?

זה כמו צעיף אבל שונה,

להתרגש? באמת? ממה?".

•

בעשרה ימים האלו,

מונח כמו חבל על צוואר.

לא נהיה טיפשים כאלו,

נגיד "אהה אין דבר..".

תשובה צדקה מתפללים,

כי אין לנו ברירה,

כי כך בלבד יכולים,

לקרוע כל גזירה.